״למה אתה אוהב את זה?״

The danger of an adventure is worth a thousand days of ease and comfort.” 

Paolo Coelh

״למה אתה אוהב את זה?״ היא שאלה אותי במהלך שיחה שגרתית בינינו, שגרה של יום חולין, כמעט וכתבתי, הרי את ״הלמה״ הזה אני שומע בצורות שונות של שאלות כמעט במשך כל תקופת העיסוק שלי בספורט-סיבולת.

כבר עניתי על זה כל כך הרבה פעמים שכאשר אני נדרש לזה שוב יש לי סוג של תשובה מחודדת ודי מדויקת, עד כמה שניתן, חידוד והשחזה שהיא עברה, התשובה, במשך שנים רבות.

אני לא עונה באופן אוטומטי כי מרגיש לי שאם אענה ״על אוטומט״ זה מאבד מעט מהערך של זה, מהיחס או ההתייחסות שאני אתן למי ששואל אותי וגם מבחינת הכבוד שלי לספורט הזה, לסיבולת, לעיסוק שלי בו ולמטרה הבאה שלי ואולי אפילו לשאר האנשים שליויתי ואני מלווה בחיי כמאמן ריצה ומאמן מנטלי לספורטאים. 

… איפשהו בין הקילומטר השישים וחמש לשבעים וחמש, אחרי הרבה שעות ריצה ברגליים, הרגשתי שאני כמעט מתפרק, בבת אחת.

זו לא הייתה נפילת אנרגיה עקב מחסור בסוכר זמין או כל דלק אחר מכל סוג שהוא, פשוט הרגשתי מבפנים שאני מרוקן ולא מבין למה.

שביל החול שלפניי השתרך לו בעצלתיים, כמעט כמוני, רק שהוא השתלב יפה בנוף המדברי שמסביב ואילו אני הייתי סוג של כתם ורוד בין חמישים גוונים של חום, כתם שספק רץ ספק הולך, רק מנסה להתקדם עוד ועוד קדימה, בשעת צהריים חורפית.

נותרו עוד פחות משלושים קילומטרים לסיום המרוץ הזה, אולטרה מרתון הרי-אדום, בערבה ובי, בתוכו, כמו לא נותרה ולא טיפת אנרגיה להתקדם עוד צעד אחד קטן, עוד מטר אחד.

כבר אמרו לפניי שאם אתה לא מצליח לרוץ, תלך, תזחל והעיקר שתתקדם קדימה, זה מה שפחות או יותר בחרתי לעשות, רק בלי הזחילה, אבל כאשר הגעתי לראש הגבעה הזו, שהרגישה כמו פסגת האוורסט בשלב הזה, פשוט עצרתי.

הצעקה שבקעה מהפה שלי יכולה הייתה להעיר את כל מי שהיה שומע אותה אם רק הייתה איזו נפש חיה באזור שבו נמצאתי, אי שם ביציאה מפארק תמנע.

עצרתי כי הרגשתי שזה מה שאני חייב לעשות, ללא סיבה פיזית אמיתית, לא כאב לי כלום, אבל זה מה שהרגשתי שאני רוצה לעשות.

הגארמין על יד שמאל שלי המשיך בקצב משלו, לא מתחשב בעצירה שלו, מבחינתו הוא עוצר רק כאשר מגיעים לקו הסיום וגם זה, רק אם אני אעצור אותו, בינתיים אני זה שעצרתי והוא זה שממשיך.

המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא ״למה״ פשוט ככה ״למה אני עושה לעצמי את מה שאני עושה״.

שאלה לא פשוטה לשאול את עצמי את זה, במיוחד אחרי כל כך הרבה שעות על הרגליים וכל כך הרבה קילומטרים שעברו, בחלקם הרגישו מצוין וחלקם האחר, אלו שאני נמצא בהם עכשיו, הרבה פחות טובים.

לקחתי הרבה אויר נקי מהמדבר שמסביב, הסתובבתי והסתכלתי לכל כיוון אפשרי.

במזרח היו אלו הרי אדום הביטו בי, כמו מחכים לראות מה התשובה לשאלה הזו, ללמה, במערב, מאחורי הייתה כל הדרך שעברתי מדרומי, רחוק איפשהו באופק אמורה להיות העיר אילת וקו הסיום שמחכה לי ואני..? אני עומד פה תקוע על הגבעה הזו ומתחבט מה אני עושה פה ובעיקר למה אני עושה את זה.

כמה פעמים במהלך החיים אנשים יושבים בצורה רצינית ובודקים עם עצמם מה הסיבה שהם עושים פעולה מסוימת או שנמצאים בסיטואציה כלשהי…? 

זה כמעט ולא קורה בשגרה, זה מגיע יותר בעיתות משבר, כאשר קשה לנו, כאשר אנחנו מרגישים רע לעומת המקום בו אנחנו נמצאים או כאשר פשוט אנחנו מרגישים שחיקה או צורך בשינוי.

סתם ככה אדם לא בודק למה הוא נמצא במקום בו הוא נמצא ואיך הגיע לשם.

כאשר נשפתי את האויר החוצה מתוך הריאות זו הייתה כמו נשיפה מרגיעה שכזו, שהוציאה ממני חלק מהגורמים השליליים שהקיפו אותי מבפנים, מתוך הגוף.

״אז מה אתה עושה פה?״ כמו שאלתי את עצמי ״למה אתה פה?״ שאלתי בקול.

לא חיכיתי למענה, התשובה הייתה טמונה בפנים, אולי מכוסה במעט אבק מדברי וזיעה אבל היא הייתה שם, חיכתה לי שאגרד, אקלף הכל ממני ואגיע אליה, כמו אגע בה באצבעות חשופות.

״אני פה כי בחרתי להיות פה״ לחשתי לעצמי ״אני פה כי אני אוהב לרוץ״ הוצאתי את המילים ממני ״אני פה כי אני חופשי ואני עושה את מה שאני אוהב ואני פה כי למרות הקושי, אני אוהב לאתגר את עצמי, להציב גבולות ואז לעבור אותם, להרחיק אותם עוד, למקום אחר ובעיקר אני גם אוהב לעמוד במשימות האלו שאני מציב לעצמי״. 

״דובי״ אמרתי לעצמי ״תסתכל סביב אל המדבר הזה, תסתכל טוב טוב כל הנוף המדהים הזה, תראה כמה יפה פה, כמה טוב וחיובי ותראה באיזה מקום נהדר בחרת להיות״ ככה עודדתי את עצמי ברגע ההוא ״ועכשיו לאט לאט תתחיל להזיז את הרגליים, בהתחלה להליכה ואז לריצה קלה ופשוט אל תסתכל למטה, על השביל, הוא כבר יוביל אותך לבד, תסתכל על הנוף שמסביב ותזכור שאתה בחרת את זה, אתה בחרת להיות פה״. 

פעמים רבות ברגעים קשים בחיים, בגלל הקושי או רגע המשבר אנחנו שוכחים למה אנחנו נמצאים בכלל במצב הזה, שוכחים להסתכל אל ״הרגע״, אל ה״עכשיו״ שבו אנחנו נמצאים.

זה יכול להיות תמונת נוף מסביבנו של מדבר אדיר, של הטבע וזה יכול להיות כל מקום אחר, אפילו משרד סגור, אבל שלנו, זה יכול להיות הכל אבל זה בעיקר צריך להיות המקום שבו בחרנו להיות באותו הרגע כי אם לא בחרנו באמת להיות שם, אם כל הדרך לנקודה הזו היא לא מבחירה כנראה שכדאי שנעצור לרגע את הריצה הזו ופשוט נעשה חישוב מסלול מחדש, נגדיר לנו את ה-למה הכל כך חשוב הזה.

לפעמים אני אומר או כותב שה״למה״ הזה הוא סוג של מצפן עבורנו, הוא זה שמראה לנו את הדרך, שומר עלינו בדרך הנכונה לנו, בשביל של חיינו שבו אנחנו צועדים או רצים, בעיקר המצפן הזה לוקח אותנו לעבר הייעוד שלנו בחיים.

אבל יותר מפעם אחת בחיים, בעיקר בזמנים של קושי אמיתי, של מאבק עצמי ולאו דווקא במהלך ריצה, למרות שכבר כתבתי על זה שהריצה היא למעשה מראה של החיים שלנו ו״כאשר אני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״(זוכרים את הספר הראשון שלי?) אנחנו צריכים, כן, צריכים ואפילו חייבים, לעצור ולו לרגע אחד קטן, רגע שלא צריך להגדיר אותו בזמן, רגע שהוא רק שלנו וברגע הזה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו ״למה״ אנחנו פה, למה אנחנו במצב הזה, בסיטואציה הזו, לתת לעצמנו סוג של תזכורת שכאשר יצאנו לדרך, רוב הסיכויים הם שבחרנו לצאת לדרך בגלל המטרה שלנו, בגלל שאנחנו רצינו ולא אף אחד אחר בחר עבורנו.

לפעמים נגלה שהבחירה הזו הייתה כרוכה בקשיים, בויתורים מסוגים שונים, אנחנו עדיין בעקבות ה״למה״ שלנו ואז נשארה השאלה הבאה שנצטרך לשאול את עצמנו והיא ״מה אנחנו צריכים לעשות בכדי להצדיק את הלמה הזה?״.

גם לזה, התשובה בדרך כלל תהיה ידועה לנו, במקרה שלי, ,פשוט חזרתי לרוץ, לשמור על הקצב, לנסות להתקדם קדימה ובעיקר להזכיר לעצמי שאני כאן, על השביל הזה כי בחרתי להיות כאן ועכשיו, כי בחרתי לעשות את מה שאני אוהב, כי אני במקום שטוב לי, שמדוייק לי עכשיו וטבעי. 

הפוסט הזה יופיע כפרק בספר החדש שלי ״כשאני חושב על ריצה אני חושב על החיים״, ספר ההמשך ל״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״, טרילוגיה בשני חלקים על ריצה, על החיים, שלי ושלכם.

כל אחד יוכל למצוא את עצמו בספר הזה, ימצא את עצמו רץ, מביט במראה שלו, מטפס לשיאים ונופל לתהומות אבל קם שוב וממשיך קדימה, בשבילי החיים.