מתי אתגר הופך לשגרה?

Pain unlocks a secret doorway in the mind, one that leads to both peak
performance and beautiful silence
David Goggins

מתי אתגר הופך לסוג של שגרה? האם הוא בכלל הופך לכזה? אלו המחשבות שעברו לי בראש כשהייתי לאחר שליש מהדרך בתוך ״אתגר 30 ימי ריצה רצופים״ או כמו שקראתי לזה ״30 ימים של 5 ק״מ״ ובאנגלית זה נשמע הרבה יותר יפה וסקסי וגם לא כל כך קשה, מכאיב ומעייף.

רביעי בערב, לחות של חודש יולי באוויר, אמנם עוד לא אוגוסט אבל גם זו של יולי כבר מספיק נוכחת, מביעה את מעורבותה בחיי היום יום שלי כאילו רוצה להגיד לי שהיא שותפה מלאה לאתגר שלקחתי על עצמי, לרוץ מדי יום חמישה קילומטרים, מדי יום במשך כל החודש הזה ולא, אין הקלה, אין מנוחה של יום, אין הפסקות.

מה חשבתי לעצמי כאשר בחרתי סוג כזה של אתגר אני לא באמת יודע.

בעיקר נראה לי שרציתי משהו שהוא לא אירוע ריצה של יום אחד ארוך, משהו שהוא לא בכלל אירוע רשמי שקצת נמאס לי מהם, משהו שיהיה רק שלי.

הרגליים כבדות, נשרכות על המדרכה בשעה כזו, רטובות מזיעה, חולצת הדרייפיט הורודה נדבקת לגוף, שורטת את הפטמות ואני פשוט מניע רגל אחרי רגל במטרה לסיים את הריצה הזו של היום, רק לסיים כי יש עוד 20 כאלו בימים שיבואו.

״אם אני מרגיש ככה היום״ חשבתי לעצמי ״מה ארגיש בעוד עשרה ימים״.

המחשבות שיחקו קפצו בין העכשיו של הריצה הזו לבין העתיד של הריצות הבאות.

ניסיתי לא לחשוב יותר מדי אלא להתרכז רק בצעד הבא אבל קשה להתנתק לחלוטין ממה ולהתרכז בריצה הנוכחית, בזמן ההווה כאשר יש אתגר כזה מורכב עוד לפניי.

״אתגר שכזה, כל אתגר שהוא בחיים, אתגר שדורש המשכיות לאורך תקופה, הוא יותר פיזי או יותר מנטלי״ זה מה שניסיתי לחשוב עליו בכדי להעביר את הזמן של הריצה הזו, ניסיתי למנף את זה לחיים, להגדיל את התמונה ואת החשיבה(וגם בכדי להגיע למימד פילוסופי שיעביר לי את הזמן ואת הריצה הזוועתית הזו יותר מהר).

פעמים רבות נאמר כי שינוי או דפוס פעולה חדש הופך אצל כל אדם לשגרה חדשה לאחר תקופה שבין שבועיים לשלושה.

אז קודם כל אני לא אוהב הכללות ומבחינתי אין דבר כזה כל אדם אלא יש כל אדם באשר הוא אדם באופן פרטי ועם כל כך הרבה דברים שמרכיבים אותו מבחינה אישיותית והתנהגותית ולכן גם, כפועל יוצא, דרך הקבלה שלו לשינויים בחיים והרגלים שמקבל על עצמו או נוצרים.

למה בכלל אני חושב או רוצה להפוך דברים לשגרה? להכניס דברים חדשים, אתגרים, לסוג של שגרה בחיים שלי? למה אלו המחשבות שצצו לי בראש באמצע אתגר ריצה?  

הרי אם מדובר באתגר עבורי ובשלב כלשהו אכניס אותו לשגרה שלי, הוא כבר לא יהיה באמת אתגר או לא יהיה האתגר שחשבתי עליו קודם לכן ואז.. מה יקרה אז..? נכון, אחפש אתגר אחר, אנסה להרחיק את הגבול עוד ועוד, שוב. 

אז האם הגדרת האתגר, יחד עם התוכן שלו צריכה להישאר עבורי בגדר של אתגר? כלומר האם האתגר הזה חייב להיות מוגדר בצורה מדוייקת למשל בזמן מטרה, מרחק או כל דבר אחר שיסמל ויסמן עבורי שהגעתי אליו? כי אם כן, כנראה שלעתים אאלץ לשחרר מעט, להניח אותו בצד, להנות מתחושת הסיפוק בעצם ההגעה אליו, לתת לו לשקוע פנימה, לחייך(למרות שאני לא נוטה לחייך תמיד) על השלמת האתגר ולנסות לחזור ל״נורמליות״ יחסית ולא להכניס אותו לשגרה שלי.

אבל רגע, למה בעצם שלא אקח את האתגר הזה ואתייחס אליו כסוג של מקפצה שתקדם אותי קדימה בחיים, תעלה אותי לדרגה אחרת מבחינה פיזית או מנטלית, למשל השלמת אתגר ריצה של חמישה קילומטרים ביום למשך שלושים יום תשפר את יכולת הסיבולת שלי באופן כללי, תשפר את עמידות השרירים שלי אל מול העומס שנוצר בפעילות שכזו, אם זו הכוונה או המטרה ואולי אפילו משהו שאגלה בשמחה ״על הדרך״, אם זה אכן הדבר, הרי שקודם כל זה מצוין, אפילו אם לא הגדרתי את זה מראש ככה אבל מאוד כדאי, לכל אחד ובמיוחד עבורי, שברגע שיסתיים האתגר הזה, שתהיה תכנית ״מה הלאה״, תכנית לשליפה כי אחרת, ואני מכיר את עצמי, אני יכול לקבל למעשה את האפקט ההפוך, של תחושת ריקנות של לאחר ההגעה לשיא ופשוט ליפול חזרה, אחורה. 

להגיע למצב של ״אין חשק״ לכלום, בין אם זה אתגר בתחום הריצה או כל אתגר אחר בחיים. 

בדרך כלל אני לא נוטה לבחור מטרות חדשות בטרם סיומן של מטרות קיימות.

כלומר אם אני מתאמן למרתון או לאולטרה-מרתון, לא אכין כבר מטרה נוספת מבעוד מועד של מרתון אחר למשל ולו רק מהחשש שעצם הבחירה במטרה חדשה תסיט את המיקוד שלי מהמטרה אליה אני מכוון, אליה אני נמצא בדרך עכשיו. 

המיקוד חייב להישאר על מטרה אחת. 

.. מוחה את הזיעה מהמצח עם השרוול הימני של החולצה, זה לא באמת עוזר או משפיע, גם החולצה רטובה מאוד וגם אגלי הזיעה ממשיכים לזרום ולפעמים אני ממש חושב שאולי יש לי איזו נזילה בלתי נראית מהעור, שמגירה ממני את כל מה שיש בפנים.

אני אוהב את התחושה הזו של החום, של הזיעה, של הרטיבות בגוף, זה גורם לי להרגיש שהגוף שלי חי, שהוא מגיב טוב למה שאני דורש ממנו.

תמיד אהבתי יותר לרוץ בקיץ, בחום והלחות, מאשר בימי החורף הקרים, שם הגוף היה נוקשה, השרירים הרגישו כמו אבן.

אבל כרגע מה שאני בעיקר רוצה להרגיש זה את הסיום של הריצה הזו, לדעת שעמדתי בעוד יום של האתגר הזה, שצעדתי עוד צעד קדימה במה שבחרתי לקחת על עצמי, צעד שמקרב אותי עוד קצת לסיום של האתגר הזה. 

בכל אתגר שאנחנו בוחרים לקחת על עצמנו בחיים, כדאי שנבחן כמעט בכל שלב היכן אנחנו נמצאים.

אתגר הוא סוג של בחירה קשה, אחרת זה לא היה אתגר, ולכן הסתכלות על ה״עכשיו״, בדיקה של מקום, של ״היכן אנחנו נמצאים״ במובן הפיזי אבל בעיקר המנטלי ובחינה שכזו תגרום לנו להבין כמה דרך עשינו עד עכשיו באתגר, בחיים.

שיקוף של המצב העכשווי והדרך שעברנו עד עכשיו היא זו שתיתן לנו את הכוח הפנימי להמשיך לדחוף קדימה ואולי, רק אולי, תגרום לנו, לאחר השלמת האתגר הזה, להכניס אותו לשגרה שלנו ולבחור אתגר נוסף וכן, ככה נרחיק את הגבולות שלנו ונקדם את עצמנו. 

בחיים מלאי אתגרים זהו פרק נוסף מתוך הספר החדש ״כשאני חושב על ריצה אני חושב על החיים״ שיתפרסם בקרוב.