לפני מספר שנים, כאשר השתתפתי בפעם הראשונה באולטרה-מרתון למרחק של 100 ק״מ על המסלול המיתולוגי של ״הסובב״, איפשהו באזור הקילומטר ה-85, כאשר אני מדדה ללא ציפורניים איזו אצבע ברגל(זה לסיפור אחר שאולי כבר סופר..) הבחנתי מרחוק, תוך כדי ספק ריצה ספק הליכה, ברץ אחר, צועד לפניי ונראה כאילו מצבו רע משלי.
לאחר מספר דק׳ הגעתי אליו ושאלתי למצבו, בתגובה אמר שהוא ״גמור״ ובתחנה הבאה, גלעד, הוא פורש.
אמרתי לו שנגיע לשם יחד ונמשיך יחד, עד הסוף.
על פי המבט העייף בעיניו היה נראה שהוא חושב שהשתגעתי או שהמרחק הרב שכבר גמענו שיבש לי את המחשבה.
ביקשתי ממנו, תוך שהוא לא שם לב אבל עברנו לריצה קלה, שינסה לדמיין את ערב שישי אצלו בבית(אנחנו היינו בבוקרו של יום שישי) כשהוא יושב בסלון לאחר ארוחת הערב, עם הרגליים העייפות על השולחן והמחשבות בראש יהיו סביב ״למה הפסקתי לרוץ?״ ואילו תחושות ילוו אותו.
כאשר הגענו לתחנת ההזנה בגלעד, שתינו(אני עוד זוכר את הטעם של השייק ספירולינה הקר שהגישו לנו שם), אכלנו מעט חלווה ובייגלה מלוח והמשכנו, יחד, נותרו לנו משהו כמו 14-15 קילומטרים לסיום וכן, גמענו אותם יחד וסיימנו, לשנינו זה היה ה-100 הראשון.
מספר ימים מאוחר יותר, כשאני עוד מתאושש עם כפות רגליים פצועות וחיוך ענקי וטיפשי שלא נמחק מהפנים, האייפון מצלצל ומספר לא מוכר מופיע על הצג.
עניתי.
מהעבר השני הזכיר לי הקול את האירוע הזה, זה היה הוא ובקול עליז אמר לי שבשישי בערב ישב בבית וחשב בדיוק על הדברים שאמרתי לו וחייך חיוך גדול, של הצלחה, של עמידה במשימה שלקח על עצמו, הוא אמר תודה ונפרדנו לשלום(מאז לא היינו בקשר).
בכל יום מחדש אנחנו צריכים לבחור בין הקשיים, המאבק, הכאב ואולי הסבל של המשמעת העצמית והמחוייבות לדרך,
לתהליך ולעצמנו לבין לחיות אחר כך עם חרטות ורגשות אשמה על מה שלא עשינו או לא הספקנו לעשות.
עייפות וכאבים אפשר לתקן, גם מחשבות שליליות של לפני פעולה או במהלכה.
אלו דברים טבעיים- הקשיים, המאבק וגם המחשבות והם רק שומרים עלינו, הם איתנו בדרך, שותפים.
מחשבות וחרטות על אי עשייה יוצרות ״חור״ שאי אפשר למלא, אי אפשר לחזור אחורה לנסות לעשות משהו שעבר זמנו, אפשר רק ללמוד מכך הלאה, קדימה, לפעם הבאה.
אז אם אתם מתמלאים ברגשות שליליים שמנסים למנוע מכם פעולה פשוט עצרו שנייה ותחשבו.
תחשבו איך תרגישו מאוחר יותר בשני המצבים.
