מה איבדתי בדרך?

פוסט מחדר האימונים שלי

…הוא ישב מולי והעיניים כאילו כבו לרגע, באמצע פגישת האימון שלנו.

בהתחלה היה חיוך על הפנים אבל ככל שהתקדמנו בפגישה, שאלנו(אני), חשבנו(שנינו) וענינו(הוא) המבט הפך לרציני יותר,
הזיק בעיניים נעלם ועמו גם החיוך שהיה שם כאשר נפגשנו.
אנחנו נפגשים ומתאמנים כבר תקופה, מגיעים ונוגעים בנקודות לא פשוטות ללא בעיה, הוא בעיקר מעדיף שיחה ״דרך״ הקלפים,
אשר מסייעים לו יותר למרות שיודע שהשאלות שלי הופכות קשות באמצעות הקלפים, לא נותנות לא להתחבא, להסתתר מאחור.

״מה איבדתי בדרך?״ היה כתוב על הקלף שנשלף.
הוא לקח את הזמן למחשבה, נאמן להוראות של תחילת פגישת האימון, שנינו ישבנו חשופים ״על המגרש״.
״אני חושב שאיבדתי את העצמאות שלי״ ענה לי בקול שקט.
זו בהחלט לא תשובה פשוטה, לא אמירה קלה להגיד וגם לשמוע.

נתתי לתשובה שלו לשקוע, המילים עדיין שייטו להן בחלל החדר ועל השולחן בינינו ואז שאלתי שאלה נוספת,
שוחחנו מעט על התשובה והמשמעות שלה.
המילה ״עצמאות״ ליוותה אותנו בכל מהלך הפגישה והמשכתי בקו הזה של השאלות, לנסות לגרום לו להבין למה הוא חושב
שאיבד את העצמאות ובעיקר איך יכול להחזיר אותה אליו.

שוחחנו על משמעות המילה ״דרך״ במשפט הזה ובחיים וכיצד גם הדרך שלו, הדרך שעבר, קשורה לאיבוד העצמאות
ואיזו דרך הוא רוצה וצריך לעבור בכדי להשיג עצמאות מחודשת.
בסיום פגישת האימון שלנו המשימה שקיבל עליו לפעם הבאה הייתה ברורה לשנינו אבל ביקשתי שיגיד אותה קודם כל בקול,
שישמע את עצמו מבטא את זה, להשמעת מילים ומשפטים בקול יש משמעות שמסייעת, מבחינתי לפחות באימונים שאני מעביר,
בכדי להתקדם קדימה, להצליח.

אני תמיד חוזר לשירו של אביב גפן ״יומן מסע״ שבו הוא מציין שהמשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות.
לאנשים, למרות שברוב המקרים התשובות מונחות מולם, קשה לשאול את השאלות האמיתיות וגם לענות עליהן
ובדיוק בשביל זה קיים תהליך האימון האישי, הקוא׳צינג, בדיוק בשביל זה אני קיים כמאמן, לשאול את השאלות הקשות.

אני בהחלט אוהב לשאול שאלות קשות ואני אוהב את מה שאני עושה.
מוזמנים לעקוב ולקרוא את שאר המאמרים והפוסטים באתר וכמובן לעקוב אחר דף הפייסבוק ולהתעדכן באופן שוטף.