ימים מרגשים עברו עלינו, עליי והאמת שאני עדיין מתקשה לנחות מהחוויה בגמר גביע המדינה והזכייה כמובן ובעיקר מתקשה לתרגם את זה למילים, לפוסט כתוב.
אמרו לי לאחרונה שאני לא כותב הרבה על זה שאני מאמן מנטלי בקבוצת נערות א׳ ברמת-השרון והתשובה שלי הייתה שאנחנו עסוקים בעשייה, בדרך וכמובן שהתוצאות מגיעות בסוף והעונה למעשה עוד לא נגמרה, יש עוד את סדרות ההצלבה שגם אליהן הגענו.
בסוף העונה אכתוב, בטח לעצמי, אולי גם אפרסם משהו, לא מבטיח.
עיקר המחשבות כרגע הן החזרה לשגרה ולהמשך האתגרים שבדרך
הנושא: התמודדות עם רגשות אחרי תחרות/משחק(פוסט שלהורים כדאי לקרוא) המשחק נגמר. הילד נכנס לאוטו, הוא מיוזע, מאוכזב או סתם עייף. זה הרגע שבו אתם, ההורים
למה החלטתי לדבר על מה שכולם מרגישים אבל מעטים אומרים? שלום לכולם, אני ממש שמח שאתם כאן. אם הגעתם לאתר הזה, לפוסט הזה, כנראה שגם
לפני מספר ימים נפגשתי עם אחד הילדים שאני מלווה כמאמן מנטלי לספורטאים. אנחנו יחד כבר עונה שלישית ולי, כמלווה, כייף לראות את הדרך שעשה ועדיין
אני מוצא את עצמי מדבר(וגם כותב) הרבה על הספר שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״ לאחרונה. וזה טבעי. לי לפחות. נשאלתי אתמול
