הרכבת כבר עזבה את התחנה.
לא מזמן כתבתי פוסט בדף האינסטגרם שלי(שאתם אגב מוזמנים לעקוב אחריי גם שם, הוא מתעדכן מדי יום) שעסק בגישה שלי לחיים או לאנשים בחיים שלנו
כדימוי לרכבת.
שם, בפוסט, כתבתי על הדימוי של החיים לקרון של רכבת אשר נמצא בנסיעה ובכל פעם באיזו תחנה יש אנשים אשר עולים ויורדים ממנו, נכנסים ויוצאים ממרקם החיים שלנו.
בעקבות אותו הפוסט, במהלך שיחת אימון עם מתאמנת שלי עלתה שאלה כמו מה קורה עם אנשים אשר חוזרים ושבים לחיים שלנו, בין אם במקריות ובין אם בצורה מתוכננת, שלנו או שלהם.
אני מודה שלקח לי קצת זמן לחשוב על תשובה.
חזרתי לאותו הפוסט(אולי בהזדמנות אעלה אותו כאן, לבלוג) וקראתי בו שוב וזה עזר לי לנסח תשובה, תוך שאני משתמש באותם הדימויים.
לפעמים, במצבים שונים ולא תמיד כאשר אנחנו מתכננים או כשיש לנו שליטה, אנשים מהעבר חוזרים לחיים שלנו, עולים לקרון הרכבת שלנו, שוב(המילה אבל מתבקשת פה אבל לא אשתמש בה..) ומתגלה להם ולנו ש…
הרכבת כבר עזבה את התחנה.
אנחנו כבר לא שם אלא במקום אחר בחיים.
אנשים מטבע הדברים משתנים ומתפתחים ומה שנכון לתקופת חיים אחת לא בהכרח נכון ומתאים לתקופה אחרת וגם להיפך.
–
בכל תחנה שכזו, בכל מפגש מסילות אקראי יש את התחושה הזו, עמוק בבטן שאומרת לנו את מה שאנחנו כבר יודעים, התשובה נמצאת כבר אצלנו בפנים ופשוט צריכים להיות נכונים ומוכנים לקבל אותה.
–
אז תתכוננו, הרכבת צופרת ועוד שנייה כבר זזה הלאה, עוזבת שוב איזו תחנה וממשיכה במסע שלה.
