״…כמעט בכל מצב קשה שנימצא בו בחיים נאלץ להתמודד מול השדים שלנו, להסתכל במראה ולהתעמת עם המצב, לקבל החלטות, להילחם, להפסיד ולנצח..״
מתוך הספר שלי ״כשאני מדבר על ריצה אני מדבר על החיים״
… שביל העפר הלך והתארך לפניי, אוסף של חול אדמוני שהתערבב לו עם השנים בגוונים נוספים ויצר סוג של קולאז׳ צבעוני מדהים, אבל אני לא ממש יכול להתרכז בו, אני בקילומטר כלשהו במרוץ הזה, הגארמין אמנם מדייק במספרים שנמצאים על הצג האפור אבל אני זה שמחפש את הדרך הנכונה, את השביל שעליו אני אמור להימצא, אמור לרוץ.
״האם הלכתי לאיבוד?״ זו אחת השאלות שחולפות לי בראש בזמן שאני מחבר צעד לצעד מתוך מטרה להתקדם אבל לא בטוח שזה הכיוון הנכון, לא בטוח שאני יודע לאן אני מתקדם.
אני לא בסיפור של אליסה בארץ הפלאות שפגשה בחתול ושאלה אותו היכן הדרך וכאשר שאל אותה לאן היא רוצה להגיע וענתה לו שלא יודעת, הוא אמר לה שאם ככה זה לא משנה איפה הדרך שהיא צריכה ללכת בה.
לי מאוד משנה הדרך כאן, בשביל הזה בפארק תמנע הנהדר, בוקר יום שישי ובחרתי להשתתף במרוץ שטח למרחק 18 קילומטרים, מירוץ מינימלי משהו מבחינת הסימונים שלו אבל מקסימלי מבחינת הנוף שהוא פורס מול העיניים…
כל ריצה, כל מרוץ, ממש כמו בחיים עצמם, אנחנו לפעמים מרגישים שאנחנו מתנהלים בין משבר למשבר, כי פעמים רבות אלו הנקודות שאנחנו זוכרים הכי הרבה, הנקודות הקשות והכואבות הללו.
כן, נזכור או לפחות אני זוכר, גם את השיאים השונים, את אותם פיקים אליהם הגעתי בשלב כזה או אחר ברצף הזמן שלי.
המחשבות והזכרונות הללו, באמצע שביל חול גרמו לי בשלב הזה לעצור שנייה וממש כמו אפליקציית ווייז לחשב את הדרך שלי מחדש, לבדוק איפה טעיתי, איפה באחת מצמתי השבילים בחרתי את השביל הלא נכון ואיך אני מתאפס מחדש ומוצא את הדרך הלאה, איך אני ממשיך קדימה למרות הכל.
לא, זו לא הייתה נקודת משבר רצינית, בכל זאת, עם הרי אדום מרחוק בצד המזרחי ושמש שמחממת, שלל צבעים בסלעים שעוטפים אותי ושקט, שקט גדול מסביב, לא יכולתי להתלונן יותר מדי, אבל מה שבחרתי לעשות באותו הרגע זה לעצור שנייה, להקים רוג׳ום קטן, גל אבנים ניצב, בסמוך לשביל בו רצתי ובעיקר להרים את הראש, לנשום את אויר הבוקר המדברי הזה, לתת לנוף לשטוף לי את כל המחשבות למספר דקות ואז לחייך ולחפש את הדרך האמיתית הלאה…
כאשר אנחנו מסתכלים על אנשים שנמצאים במסע כלשהו בחיים, בין אם מסע אתגרי אמיתי בטבע או אולי חיים את החיים שלהם, את הקריירה ואולי אפילו חיי המשפחה במסלול תובעני וקשה, כמעט תמיד נראה מסלול תנועה הדומה לסוג של גרף א.ק.ג, קו שנע במגמת עלייה אבל מדי פעם יש את הנפילות האלו, השקיעות.
בתוך כל אחת מהתנודות החדות מטה על הקו, אל תשכחו, אנחנו מדברים על סוג של מסלול, מסע, נראה את אותם האנשים שבוחרים לוותר, לפרוש מהמסע שהוא לגמרי שלהם ופשוט לעצור.
בכל תחילת מסע שכזה, כל אחד מאיתנו מתחיל אותו עם איזה סוג של רעיון, סוג של מטרה שהוא מציב לעצמו ואז מגיע הרגע, שנייה לאחר קביעת המטרה שההתלהבות הראשונית מעט נרגעת והרגע הזה מביא את השאלה הגדולה- מה אני מוכן לעשות בכדי להגשים את החלום שלי? בכדי להגיע למטרה שהצבתי לעצמי, כמה רחוק אני מוכן לדחוף את הגבולות שלי בכדי באמת להצליח?
כל הצלחה, כמעט, מגיעה עם כישלון אחד או יותר אותם אנחנו חווים בדרך.
כל סיפורי ההצלחה הגדולים ביותר מביאים איתם גם סיפורים של נפילות שונות, עצירות, אכזבות ומיד לאחר מכן המצליחים האמיתיים הם אלו שקמים מתוך הנפילה הזו וממשיכים קדימה.
המנצחים האמיתיים, המנצחים הגדולים במסע הזה הם אותם אלו אשר בחרו, בחירה חופשית, לא לעצור ולהמשיך קדימה, להמשיך לדחוף קדימה גם ברגעים הקשים ביותר, גם כשהכל כואב פיזית וגם מנטלית והעסק פשוט נראה ומרגיש רע.
השאלה החשובה במסגרת המסע שאנחנו עורכים, כאשר אנחנו צועדים בשבילי-החיים שלנו היא כיצד אנחנו מסתכלים על אותם רגעים של כישלון מבחינתנו.
כישלון או נסיגה כלשהי הם רק סימן עבורנו, סימן אותו אנחנו מקבלים לכך שאנחנו צריכים לשים לב לפריט מסוים בדרך שאותה אנחנו עוברים, שאנחנו צריכים לתת תשומת לב לפעולה שאולי לא ביצענו כמו שצריך, לתקן ולהמשיך קדימה.
בואו ננסה לשנות נקודת מבט או נקודת התייחסות רק לרגע אחד.
תארו לכם שבכל פעם שניתקל בקושי או בכישלון כלשהו בדרך שלנו, במקום לעצור ולהישבר ואולי אפילו לוותר, אולי במקום הגישה הזו נאמץ גישה שונה לחלוטין.
נאמץ גישה מתלהבת שאומרת ושמה דגש על כך שקיבלנו בדיוק את הסימן הדרוש לנו בכדי לדעת איפה אנחנו צריכים להשתפר.
בגישה מסוג זה, גישת האולטרה-מיינדסט שלי, נוכל להתקדם לכיוון המטרה תוך חשיבה חיובית על כך שלמעשה יש לנו סוג של ״מורה נבוכים״ או מדריך כיצד להתנהג בכל פעם שמתרחש לנו משבר, בכל פעם שאנחנו מרגישים שאנחנו מתרסקים או אולי רוצים לעצור ולפרוש.
דווקא אז, ממקום של קושי, נעצור לשנייה דמיונית, נבחן את מה שהתרחש ונדע שזה בדיוק המקום שבו אנחנו חלשים וצריכים להשתפר, ניגש, נשפר את המימד הזה ונוכל להתקדם קדימה, לקפוץ מדרגה במסע החיים שלנו לכיוון היעד שבחרנו.
במקום לבחור לראות את הפעולה שהכשילה אותנו ככישלון אמיתי נבחר להסתכל על הרגע הזה כרגע של הזדמנות.
כישלון מכל סוג שהוא לא קשור לזהות שלנו ולכן אסור לנו להטמיע אותו בתוך הזהות הפרטית שלנו.
לא ניתן לכישלון כזה בדרך לעצור אותנו או לגרום לנו למחשבות שאנחנו לא יכולים לבצע את המשימה שבחרנו, את הדרך אותה בחרנו לעבור בדרך למטרה, לא ניתן לזה להפיל אותנו.
לאחר שבחנו את הסיבות לכישלון, למדנו ממנו והשתפרנו, נרצה להקיף את עצמנו למשל במעגל אנשים שתומכים בנו, תומכים בדרך שלנו לעבר המטרה, אנשים שמאמינים בנו ויעזרו לנו בכל מצב להמשיך בדרך הזו, יעזרו לנו להשיג את המטרה שלנו.
אלו כמובן לא חייבים להיות אנשים שצמודים אלינו כל הזמן, בטח לא במובן הפיזי אבל פשוט נרצה לדעת שהם כאן, איתנו, יודעים ומודעים לקיומנו ויהיו שם כאשר נצטרך את העזרה שלהם, את הסיוע שלפעמים יתבטא רק בהקשבה או במילה טובה, מחזקת, לפעמים זה מספיק, זה כל מה שצריך.
מדי פעם עולה השאלה בתוכי, לא לעתים קרובות אמנם אבל היא מגיעה בתקופות מסוימות בחיים, בשלבים כאלו ואחרים, כאשר אני שואל את עצמי האם הקפתי ״אותי״ באנשים הנכונים ובכל פעם חוזרת התשובה הזו, הקבועה שאומרת לי שהקפתי את עצמי באנשים הנכונים לי.
לאורך השנים, כאשר הילדים שלי היו צעירים יותר, כאשר הייתי שומע אותם מדברים על חברים שלהם ומדגישים את עניין החברות בתוך זה, הייתי מציק ושואל אותם כמה מהם הם חברים של אמת, חברים כאלו שאם נצטרך אותם ברגעים קשים, בשעת לילה מאוחרת ונהיה באמצע שומקום, נתקשר אליהם ןנבקש שיגיעו לסייע לנו, כמה מהם באמת יעשו את זה, יגיעו, בלי לשאול שאלות, יעזרו במה שצריך, לפעמים בלי לשאול שאלות בכלל, פשוט יבואו, יהיו.
בחיים שלי, שלנו, שנראים כמו שכבר כתבתי קודם, כסוג של גרף של א.ק.ג נרצה לראות את החברים שלנו בכל הפיקים, בכל השיאים שלנו, כאשר אנחנו עומדים באיזו נקודת שיא בדרך, נקודת ציון גבוהה שכזו, שיחייכו ויחגגו איתנו אבל יותר מזה, כאשר יגיעו הרגעים הקשים, נרצה אותם שם, עומדים איתנו כתף אל כתף, תומכים, מניחים יד על השכם, על הגב ומסייעים לנו לדחוף קדימה, לעלות חזרה אל הדרך המובילה לפסגה.
כמו כל הפוסטים שמופיעים פה בבלוג, גם הפוסט הזה, בגרסה מעט שונה, הוא פרק מתוך הספר החדש שלי ״כשאני חושב על ריצה אני חושב על החיים״.
מכיוון שנשאלתי אסביר רק שהפוסטים בבלוג לא מתפרסמים על פי הסדר שבו יופיעו בספר עצמו, אלא לפחות כרגע, בבלוג, הם בחיים משל עצמם.
