מספר פעמים בשבועיים-שלושה האחרונים הרגשתי אותם מגיעים, מאותתים, בהתחלה, בפעמים הראשונות זה היה בעדינות ובהמשך התגבר והתחזק.
כבר תקופה ארוכה, עד לפני שלושה שבועות לערך, ששכחתי מהקיום שלהם, של הדגדוגים האלו.
שכחתי עד כדי זה שכמו נמחקו, ממני כמו לא היו והנה הם חזרו שוב וזה הולך ומתגבר.
קפה אחד שהחליף אחר ומצאתי את עצמי רוצה להרגיש שוב, לחוות מחדש את ״אז״, את התחושות האלו שכבר כמו נשכחו.
את השרירים הכואבים-שורפים, את הנשימה שהתקצרה לפעמים מהמאמץ או מהנוף שמסביב, את הקשיים שהייתי צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני בחרתי בהם, שאני בחרתי להיות שם, ב-עכשיו ההוא, את האתגר וההגעה לקו.
קפה הוחלף בקפה אחר, סרטון יוטיוב אחד שהמשיך לאחר ואז עוד אחד ו״רק״ עוד אחד קטן.
התחלתי לטייל בעולם.
פטגוניה ומשם לסקוטלנד וגם לנורבגיה.
פיורדים עם מים קפואים, כבישים בין הרים וגבעות ושבילי עפר שמטפסים לשמיים, כל אלו ליוו אותי בכל אימון על מכשיר הריצה או אופני הכושר, בכל בריכה שגמעתי הם היו שם בראש, במים הקרים של הבוקר שגם המקלחת הרותחת של אחרי שלא הצליחה להפשיר אותי.
הדגדוגים חזרו בעיקר כי הגוף איפשר להם פתאום, הראש עזר, סייע בקבלה והכלה והכל יחד הלך והתגבש למשהו אחר, טוב יותר ובעיקר חזק, בגוף ובראש.
הדגדוגים והגעגועים יצרו מציאות חדשה יש כיוון, יש דרך ויש משהו חדש, אחר לחלוטין.
לפעמים אנחנו צריכים דגדוגים בבטן, אולי פרפרים, בכדי להבין שזה הסימן שאנחנו מוכנים לשלב הבא.
הדגדוגים הפנימיים הם הסימון שלנו לעצמנו שהגיע הרגע לצאת לדרך, חדשה, מאתגרת, מרתקת.
