״…התשובה לשאלה בתוכך היא מסתתרת..״
מ.וקנין, מתוך שיר תקווה
עומד מול המראה, עירום לחלוטין, טיפות זיעה מעורבבות בטיפות מים נוזלות ממני, יורדות ומרטיבות את רצפת הפרקט עליה אני עומד.
הרגע סיימתי אימון שחייה של בוקר, אימון כזה שמטרתו היא לא עצימות כזו או אחרת אלא דווקא אימון בקצב קבוע שנועד לתת סוג של בסיס של כושר לקראת ההמשך.
פעמים רבות אני מוצא את עצמי בתקופות שונות בחיים במצב דומה, מצב שבו אני נעמד מול המראה ומביט, מביט בי באופן הפיזי, מסתכל בכל הצלקות שהחיים סימנו בגוף שלי, בתצורת הגוף ששינתה את עצמה לאורך השנים וגם בחודשים האחרונים.
מביט במיוחד עמוק פנימה, אל תוך העיניים שמביטות בי בחזרה וזה כבר מבט שאומר או אולי שואל את השאלות הקשות ביותר, את אלו שתמיד יש את התשובות להן, תשובות שמתחבאות להם עמוק מאחורי העיניים ולעתים לא הכי נוח להקשיב לתשובות הללו.
בעבר, כאשר הייתי רוצה לחפש תשובות לשאלות, גם הכי קשות שהייתי שואל את עצמי, הייתי יוצא אל השבילים ומתחיל לרוץ, ללא כיוון, ללא מטרה מוגדרת בזמן או מרחק אלא במטרה לחפש את התשובות לשאלות הללו.
הרבה פעמים אנחנו חושבים שהתשובות נמצאות במקומות מסויימים ולכן אנחנו מחפשים אותן שם, במקומות שאנחנו מניחים שהן, התשובות, נמצאות, מחכות לנו שנבוא ונאסוף אבל לא ככה הדבר, לפחות לא אצלי.
צעדים רבים שעשיתי בשבילים, בקצבים שונים של ריצה, לעתים בהליכה או בעצירה של ממש בכדי לקחת אויר מהנשימה שהתקצרה לה(או כך לפחות תירצתי לעצמי אז..) ניסו למצוא את התשובות לשאלות הקשות, אבל אז עדיין לא תמיד ידעתי ובעיקר לא תמיד העזתי לשאול את עצמי את השאלות הללו, את השאלות הקשות שלפעמים מטעמי נוחות החבאתי מתחת לשכבות כלשהן של מחשבות, חיוכים, השפלות מבט או טיפות זיעה.
״…התשובה לשאלה בתוכך היא מסתתרת..״ ציטוט של שיר שרץ לי בראש בזמן שאני גומע בריכות באימון הבוקר, מים קרירים ונעימים שעוטפים אותי, כמו אומרים לי שאם לא אהיה בתנועה הקרירות תכבוש אותי, תקפיא, תעצור אותי.
סופר תנועות, יד ימין שנמתחת שטוחה על המים, יד שמאל שעולה גבוה, מאפשרת לי לקחת אויר, באופן קבוע, כל תנועה שנייה ובקצב אחיד, ככה אבא לימד אותי לשחות עוד בים מאז שהייתי קטן וככה המשכתי מאז בכל פעם שהתאמנתי בשחייה, לא מנסה לשנות, למרות הבעייתיות בכתף השמאלית מאז אותה תאונה מזמן.
במקביל לתנועות שאני מבצע, שחותכות את המים יחסית בכבדות אבל מקדמות אותי הלאה, הרגליים עובדות בקצב קבוע, לא בועט חזק מדי ברגל ימין, חושש לברך עדיין ואולי לתמיד, גם היא שואלת את השאלות שלה מצידה, טוענת שאני יודע בדיוק את התשובות לגביה, יותר מזה, טוענת שאני בודק מדי פעם יותר ויותר עם שאלות קשות ומאתגרות יותר כשלעתים התשובה מגיעה בדמות כאב או תזוזה שלא במקום ואנחנו בסדר עם זה.
מילות השיר ממשיכות לרוץ לי בראש תוך כדי השחייה ואני מוצא את עצמי כמו מזמזם בתוך המים, מה שמרגיש מוזר עוד יותר, לסנכרן בין מילות השיר, לתנועות, לבריכות שאני אמור לספור ובעיקר למחשבות, לשאלות שעולות בראש.
את התרגיל הזה, של עמידה בעירום מלא אל מול המראה ומבט עמוק פנימה, אני מטיל כמשימה על מתאמנים שאני מלווה, ספורטאים אבל לא רק, כשהדגש היחיד הוא כמובן שיהיו מבוגרים, בוגרים ומסוגלים להצליח(וגם לא) לקבל עליהם משימה כזו מאתגרת.
חוזר לעכשיו שלי, להווה, למבט עמוק אל תוך העיניים פנימה, עושה סוג של סריקה פנימית עם עצמי, עשיתי את זה כבר הרבה מאוד פעמים ובכל פעם זה קשה מחדש במצבים האלו.
עוצם לרגע את העיניים, מדיטציה בעמידה של מספר דקות, מנסה להתנתק מכל המסביב, לנשום עמוק, להכניס לאט הרבה אויר ולהוציא, חוזר על זה מספר פעמים, להרגיע את הנשימה, את הגוף, את המחשבות, מנסה לחזור לשליטה עכשווית במצב.
אילו שאלות קשות אני רוצה לשאול את עצמי ברגע הזה?
לפעמים גם קשה לשאול את השאלות הנכונות ולא רק להיות מוכן לתשובות שמגיעות אלינו, מבפנים.
ישנם רגעים בחיים שאנחנו נאלמים, שאין מילים מתאימות לאותו הרגע, שהמצב מרגיש תקוע וחייבים כמו לעשות אתחול, ריסטארט.
ריסטארט למחשבות, מהלך שלמעשה יעורר שאלות חדשות שיצוצו, תשובות שכמו מחכות בפנים ברגע שהשאלות נמצאות וגורמות לי, לנו, לתהיות האם אנחנו מסוגלים להכיל את התשובות הללו בעצם, האם אנחנו במצב שבו באמת התשובות תואמות את הציפיות שלנו.
כשלמדתי קואצ׳ינג, אימון מנטלי, לפני הרבה שנים, אחת השאלות שעלתה שם הייתה מה זה קואצ׳ינג, מה זה האימון אישי הזה שהגענו ללמוד והתשובה שלי הייתה, לי לפחות, מאוד פשוטה.
על הדף הלבן שמולי כתבתי בעיפרון, תמיד בעיפרון מחודד, ש״המשמעות לחיות היא לשאול את השאלות ולענות..״.
כמובן שזה לא משפט מקורי שלי, הוא לקוח מתוך השיר ״יומן מסע״ של אביב גפן אבל המשפט הזה הוא מבחינתי תמצית האימון האישי, הקואצ׳ינג אבל למעשה יכול להיות משהו שמגדיר או מבטא את כולנו, שהמשמעות האמיתית העמוקה של החיים היא לדעת לשאול את השאלות הקשות, הנכונות באמת וגם להיות מספיק אמיתיים, עם ומול עצמנו, בכדי לענות על השאלות האלו.
בכדי שנצא מהפרק הזה עם משהו חשוב, ערך מסוים, שנוכל לקחת מהמילים הללו ההמלצה שלי היא לנסות את התרגיל הזה על עצמכם.
אף אחד לא צריך לדעת שניסיתם, שעשיתם, הצלחתם או כשלתם בו, זה משהו שהוא רק שלכם, משהו שתנסו מול עצמכם והתשובות, גם אם עשיתם או לא, הן לגמרי אצלכם.
לכל אחת ואחד מאיתנו יש, ככה אני מעריך לפחות, מראה גדולה בחדר השינה או אולי בחדר אחר בבית.
פנו לעצמכם מספר דקות של שקט, כאשר רק אתם בחדר, רצוי שתנעלו, גם בכדי לשמור על הפרטיות ושלא יפריעו, הכי טוב אגב לנצל מעט זמן כשאין אף אחד בבית.
האירו את החדר במקסימום התאורה האפשרית לכם והתפשטו לחלוטין.
כעת עמדו מול המראה וקחו הרבה אויר.
אנחנו רוצים לתרגל מעט נשימות בכדי להרגיע את הגוף, את המחשבות ואולי גם את החששות שעלולים להתעורר.
אם עוזר לכם, עצמו את העיניים בזמן תרגול הנשימות, בודדו את עצמכם לחלוטין מהסביבה שבה אתם נמצאים.
לאחר מספר שניות או דקות, בהתאם להרגשה, פקחו עיניים והביטו על עצמכם, בצעו סריקה עם העיניים על כל הגוף שלכם, הסתכלו טוב על כולו, הוא יפה והוא שלכם.
הביטו בכפלי הגוף, בעור, בצלקות שאולי צברנו במהלך החיים, צלקות שמסמנות עבורנו נקודות ותחנות זכרון בדרך, אירועים שהמשיכו איתנו.
עשו סריקה רגועה על כל הגוף והשתדלו לעשות זאת באופן מסודר, מלמעלה למטה או הפוך, זה לא חשוב מהיכן מתחילים, מה שחשוב זה לעבור לאט לאט על כל הגוף, לקבל את הגוף שלנו ולהרגיש איתו בנוח לפני שממשיכים, להרגיש טוב עם הפיזיות שלו.
סריקה כזו יכולה להימשך מספר דקות ואתם תופתעו איך ככל שחולף הזמן אנחנו, אתם, מרגישים נוח יותר עם הגוף שלכם, מקבלים ומשלימים איתו, אולי רק לשנייה או שאולי פתאום קופצת כבר השאלה הראשונה הקשה, מה אני עושה עם הגוף שלי שיכול לשפר את המצב שאני לא מרוצה ממנו?
התשובות נמצאות כבר בתוכנו, זוכרים?
כעת מגיע השלב השני, שלב המבט פנימה.
התקרבו מעט אל המראה שמולכם תוך שאתם מביטים עמוק בעיניים שמולכם.
נסו למקד את המבט כמה שיותר פנימה אל מרכז העיניים שממול, העיניים שלכם, החלון פנימה אל הנפש שאתם.
בהתחלה זה לא קל, לא פשוט ולעתים גם לא נוח.
אבל אם צלחנו את הקושי הראשוני של מבט בגוף שלנו, שלעתים קשה לנו לקבל, נוכל לצלוח גם את השלב הזה, של מבט פנימה.
במידה ואתם מרגישים קושי, התנגדות מבפנים או תחושה לא נוחה, אם תמיד יכולים לבחור לעצור את התרגול הזה, להפסיק אותו לחלוטין ולהמשיך אותו בהזדמנות אחרת, שוב, תוך חזרה על השלב הראשון קודם כל, ההדרגתיות חשובה.
מניסיון אישי, כאשר ביצעתי את זה בפעם הראשונה לא היה לי קל.
עצרתי, השפלתי מבט, לא יכולתי להביט פנימה לעיניים, לא הייתי מורגל לזה כי לאותו שלב כאשר רציתי משהו עמוק מבפנים, כאשר חיפשתי לשאול את עצמי שאלות ולקבל תשובות, הייתי יוצא לרוץ בשבילים, התשובות תמיד חיכו שם.
התרגול מבחינתי היה הדרגתי ולקח לי פעמיים או שלוש שהצלחתי, בליווי מדיטציה ונשימות, להגיע לשלב שאני מרגיש מספיק בנוח לעמוד ולהסתכל לעצמי עמוק פנימה בעיניים.
להפתעתי גיליתי כי השאלות והתשובות חיכו לי שם כמו עברו, דילגו משבילי החול אל עבר העיניים פנימה ופתחו לי עולם שלם, העולם שלי.
המים ממשיכים להתרכז מתחתיי, יוצרים שלולית קטנה של מים, מים שנטפו ממני וכמו אספו את כל המכשולים שעמדו בפניי, את כל מה שניסה אולי להסתיר את התשובות שחיפשתי לשאלות שהיו לי.
שאלות שעלו במהלך השחייה, במהלך הריצה, במהלך הימים האחרונים ובכלל.
הפוסט הזה, כמו קודמיו, יופיע בספר החדש, השני של ״כשאני חושב על ריצה אני חושב על החיים״.
