להיות נוכח ב-עכשיו שלי 

״Only those who will risk going too far can possibly find out how far one can go״

T.S. Eliot

בפעם הראשונה שנרשמתי למרוץ אולטרה הבחירה נפלה על מרוץ ״סובב-עמק״ ומקצה ה-61 קילומטרים, כן זו לא טעות, שישים ואחת קילומטרים זו הגרסה הישנה של המרוץ הזה לפני ש״עידכנו״ מעט את מסלול ההקפה בשטח והעלו אותו לשישים ושישה קילומטרים, אבל כל זה לא עניין אותי ממש, לא ירדתי לדקויות של המספר הזה רק לגודל האתגר העומד בפניי וכבר כתבתי בספר הקודם שלי, הקדשתי לזה הרבה מילים לעצם העובדה של למה בחרתי בכלל לעבור לריצות שטח ארוכות.

אני לא יודע מה עבר לי בראש ממש באותו הרגע שנרשמתי אבל מה שאני כן יודע זה, תוך כדי אימונים לאולטרה הזה פתאום, ככל שהם נהיו ארוכים יותר ויותר, פתאום נפלה ההבנה שמדובר פה בחתיכת מרחק שאני עומד לרוץ אותו ולרגע זה התחיל להראות לי מעט מפחיד המרחק הזה.

מה חשבתי לעצמי בעצם?

במצבים שונים בחיים אנחנו לוקחים על עצמנו מטרות, בוחרים מטרות ואתגרים, גם כאלו שאין להם קשר בכלל לריצה או לאירועי סיבולת אחרים ואתם יודעים מה, בכלל לא קשורים לעולם הספורט וזה יכול להיות כל בחירה מאתגרת שאנחנו עושים בין אם זה לבנות בית, להקים עסק או כל דבר אחר, אנחנו עושים את הבחירה הזו מתוך רצון, תכנון ולפעמים גם בשליפה מתוך איזו גחמה רגעית מבלי לחשוב על מה יהיה בהמשך, מה תהיה הדרך ובכלל, איך בכלל לחשוב על להגיע לקו המטרה הרחוק כל כך, איך אפשר להגשים את ה״דבר״ הזה.

שישי או שבת בבוקר, ממש מוקדם ואנחנו חבורת רצים שהתקבצה לרוץ יחד את ריצת הנפח, ״הארוכה״ של הסוף שבוע הזה ומבחינתי זו היתה אמורה להיות הריצה הארוכה בחיים שלי עד כה, תכנון לרוץ 45 ק״מ, ארבעים וחמישה קילומטרים.

הלוקיישן הנבחר היו שבילי פארק הירקון בתל אביב, לא זוכר בדיוק ברגעים אלו את נקודת ההתחלה שבחרנו אבל מה שאני בעיקר זוכר, מעבר לפנים המחייכות שרצו איתי, זה שכבר בצעדים הראשונים חשבתי לעצמי ״מה אני עושה פה״ ויותר מזה ״כמה עוד נשאר לי לרוץ״ וכל זה כאשר השרירים עדיין נוקשים בהתעוררות של הבוקר הזה והנשימה מתקצרת מעט, אולי מתקצרת מדי יחסית למאמץ.

מבט קצר לעבר הגארמין באמה השמאלית שלי אומר לי שהמרחק שעברתי זניח לחלוטין, הדופק מעט גבוה ממה שהיה אמור להיות והקצב בסדר גמור, ממש כמו שתיכננתי מלכתחילה.

אז למה לעזאזל אני מרגיש את מה שאני מרגיש?

למה אני רץ ובעיקר מוטרד מכמה שיש לי עוד לרוץ? 

למה המחשבות בורחות לכיוון המרחק הגדול של היום ואיך בכלל רצים מרחק כזה?

האטתי במכוון את הקצב, נותן לחבורה שאיתי להמשיך מעט קדימה, הייתי חייב רגע לבד, רגע לאיפוס שלי עם עצמי ובעיקר רגע קצר של לעשות סדר במחשבות שלי כי יש לי עוד דרך ארוכה, ארוכה מאוד לפניי ואם אמשיך בהתנהלות כזו, מעבר לסבל שארגיש במהלך הריצה, אני פשוט לא אעמוד בזה באופן שבו אני רוצה. 

מה הדרך הנכונה להתנהל במצב כזה?

כמעט כמו כל דבר בחיים, אין תשובה חד משמעית לשאלה הזו כי כל תשובה שתעלה, כמעט באופן מלא תגיע גם תשובה שהיא אפשרות אחרת, נוספת, תשובה נגדית וזה בסדר, זה חלק מההתלבטויות שלנו כבני אדם. 

כשראיתי את החבורה מתרחקת אט אט ממני החלטתי שהפתרון הראשון הוא קודם כל להמשיך ולהתקדם קדימה כי בזה שאני עומד במקום ואפילו רק לדקה(בפועל זה לקח עשר שניות שהרגישו כמו נצח) לא מקדם אותי לשום מקום, בטח לא לעמידה ביעד שהצבתי לעצמי ובכלל. 

אז עשיתי צעד ראשון, הוא היה כבד אבל התקדמתי ואז עוד אחד ועוד אחד, הקצב לאט לאט הסתנכרן עם מה שהרגיש לי נכון כרגע וגם תאם את הציפיות שלי עם הקצב שתיכננתי.

הקפדתי להסתכל מסביב תוך כדי שאני בתנועה, להנות מהנוף שהתחיל להתבהר מול העיניים, נוף מוכר בסך הכל, ״רצתי פה אינספור פעמים ובטח עוד ארוץ פה הרבה בהמשך״ אמרתי לעצמי. 

ירוק של דשא מסביב, עצי אקליפטוס ענקיים שהופיעו ברקע, חלק מהנוף הטבעי שעוטף את הירקון, מפזר צל כמו במיוחד עבור מי שרץ פה בימים חמים או סתם יכול לשמש מקום מקלט עבור מי שרוצה להתחבא, להסתתר מסיבותיו הוא.

שמתי לב, אולי לראשונה באופן מודע, לכך שכאשר אני ממוקד בנוף שמסביבי, בתמונות הנוף שמסביבי באותו הרגע משהו מהתחושה שליוותה אותי בתחילת הריצה, אותה תחושה כבדה, נעלם.

שמתי לב לעוד דבר מעניין והוא מלווה אותי מאז בכל ריצה בפרט אבל גם בחיים בכלל.

כאשר אני מתרכז בכל צעד שאני עושה על השביל, על האדמה, אני למעשה מתנתק מהמחשבות של ״מה יהיה?״ או ״עוד כמה יש לי לעבור?״ ובכלל מחשבות שדוחקות אותי למקום שלילי או מקום שמקשה עליי לתפקד, לבצע את מה שבחרתי לעשות.

מאז, אחד הכללים שמנחים אותי בחיים זה ההתמקדות ב״עכשיו״ ובעיקר העניין של להיות ב-being לפני הכל.

להיות נוכח ברגע הזה, להיות כל כולי מרוכז בו בשהייה בו בין אם זה צעד במהלך ריצה או פעולה כלשהי שאני מבצע בחיים.

הבנתי שכאשר אני מתרכז ב״להיות נוכח״ ברגע הזה שלי, מעבר לניתוק שזה גורם לי מהסחות דעת ומפעולות שעלולות להיות שליליות עבורי, פעולות וגם מחשבות, השהייה ברגע העכשווי הזה עוזרת לי לבצע דברים, אני מצליח לתעל את עצמי לטובת הביצוע כי אם בכל רגע ורגע אהיה עסוק בביצוע טוב של הפעולה הרי התוצאה הסופית, ההגעה אל מטרת הפעולה, תהיה מצויינת ולו רק בגלל הכוונה שלי שבכל צעד אותו עשיתי. 

בגישת ה״אולטרה מיינדסט״ שלי, הדרך שפיתחתי שנכונה לי לחיות לפיה ושמקדמת אותי בחיים לכיוון אותו בחרתי לעצמי, אחד מהדגשים זו הנקודה של הנוכחות האישית והנכונות להיות ולבצע את הדברים בכוונה מלאה.

במילים אחרות, פשוטות, אם אני לא מתכוון באמת להיות נוכח בפעולה הזו בצורה המשמעותית שלה, אני לא עושה את זה או לא ממשיך בעשייה כי זה פשוט לא מתאים לי, לא מי שאני.

אני משתדל שלא להתאים את עצמי בצורה חריגה לדברים שלא משקפים את דרך החיים שלי ואם דבר כזה קורה, בין אם במכוון על ידי בחירה שלי בשלב מסוים ובין אם שלא במכוון, אני משתדל למצוא ומוצא את הדרך שנכונה לי לדייק את המצב או להתנתק ממנו ולעבור למצב אחר, למצב טוב יותר עבורי ועבור העולם שמסביבי.

אני לא יכול להגיד בוודאות שהרגע הזה בריצה, אי שם לפני הרבה שנים, היה הרגע של ההתגלות עבורי של ה-עכשיו הזה, אבל זה בהחלט אחד מאותם רגעים שאני זוכר שהם משמעותיים עבורי כחלק מהפיתוח של אותה דרך חיים שאני מכנה ״אולטרה מיינדסט״ או בשמה המלא ״אולטרה מינדסט 100״. 

צעד ועוד צעד על השביל הסלול, סוליות הנעליים מזמזמות להן שיר משל עצמן ואני, מול האקליפטוסים משום מה נזכר באהוד בנאי ובלוז כנעני שלו, אותו אהוד שהמוזיקה שלו הייתה מתנגנת לי באוזניים בהרבה אימוני ריצה כשהייתי רץ לבד, בשטח בדרך כלל ולגבי למה המוזיקה הזו או דודו טסה, זה כבר למקום אחר לגמרי…